די זהו נמאס לי!

נמאס לי ללכת בכל יום לבית הספר לשבת בכיתה ולהרגיש.
להרגיש שכל היום הם צוחקים עליי משפילים אותי מקללים אותי.
להרגיש את הלעג והבוז.
הם לא משתפים אותי בימי ההולדת שלהם לא מזמינים אותי לשחק איתם.
מהרגע שאני מתעורר אני עצוב וחושב איך אעבור את היום הזה עוד יום כזה בבית הספר.
אף אחד לא רוצה לשבת לידי אף אחד לא רוצה לשחק איתי.
אני באמת לא יודע אפילו למה!
ממש ניסיתי לשחק איתם להתקרב אליהם להיות חבר שלהם להכנס לחבורה.
הם אף פעם לא הרשו לי.
אני אוכל בהפסקה את הפרוסה שאמא הכינה לי ויושב בכיתה בזמן שהם משחקים בחוץ וצוחקים.
אני שומע את הצחוק שלהם עד כאן.
איזה כייף להם!
כמה שהייתי רוצה לרוץ איתם לשחק איתם ולצחוק ככה.
אבל אני בוכה.אני עצוב.
הם בטח מתכננים לעשות עוד משהו כדי להשפיל אותי ללעוג לי ולצחוק עליי.
לא מספיק להם שאני יושב בשקט עם עצמי ולא מדבר.
אמא לא יודעת מה פתאום.
גם אבא לא יודע.
אף אחד בעולם לא יודע.
איך אספר להם שרע לי כל כך איך?
זה ישבור את ליבם אני לא מסוגל!
היום אקח את התיק שלי ואלך לבית הספר כרגיל.
אוכל את הפרוסה שאמא הכינה לי .
אסבול גם היום מההצקות שלהם אבל לא נורא לא ישאר לי הרבה זמן לסבול!
כשאגיע הביתה פשוט אקפוץ מהחלון לא אסתכל למטה לא אראה את הגובה אסתכל על הצד השני.
זהו.
אעשה סוף לכל הסיפור.
אני רק בן עשר ונמאס לי לסבול.
לא אוכל לעבור את השנה הזאת לא אוכל לסבול את השנים הבאות בבדידות ולעג.
בגן של אלוקים אזכה סוף סוף לשקט.
שם יאהבו אותי בטוח!
אמא אבא שלום.
ניפגש בשמיים.
אל תכעסו עליי לא יכולתי יותר לסבול.
אוהב. איתם.

עד כאן המכתב של איתם  ז”ל ,הילד בן 11 ששם קץ לחייו .