זה קרה לי בשנת 1985 בקיבוץ יזרעאל, שם חיה משפחתי.
אני זוכר את אותו יום מצוין, לאחר ארוחת הצהריים בחדר האוכל של הקיבוץ, ילדי כיתתי,(כיתה ה׳ )חזרו כולם לכיתת האם, ולי לקח קצת יותר זמן להגיע לכיתה.
כשהגעתי לכיתה חוויתי משהו שטלטל אותי לגמרי !
אף אחד מהילדים שנכחו בבית הילדים לא דיבר איתי.
הכל כביכול התנהל כרגיל ,אבל הילדים כאילו לא רואים אותי…
מדברים ביניהם ובשום אופן לא מדברים איתי ‏.הרגשתי שהרגליים רועדות לי ,הרגשה של חנק וחוסר אונים…
החלטתי לצאת מבית הילדים לחצר, שם זיהיתי את אחד הילדים שאיתו בדרך כלל הסתדרתי טוב .פניתי אליו כדי לנסות להבין מה קורה פה? גם אותו ילד התנהג אליי כאילו אני לא קיים, אוויר !
בנקודה הזו כוחותיי אזלו והבכי השתלט.
הילדים מהכיתה שלי ומהכיתה מעלי החרימו אותי בצורה מאורגנת!
באותו רגע ‏חוויתי תחושה צורבת וקשה של כישלון תהומי ,הבושה אכלה אותי! הנסתי את עצמי לבית הוריי ופשוט רציתי להיעלם מהעולם ,נכנסתי למבוי סתום ..רציתי למות !
המורה וכל המערכת החינוכית בקיבוץ לא התייחסו לאירוע בכלל.
שלוש שנים לאחר מכן עזבתי את הקיבוץ בטריקת דלת מוחלטת!
עם השנים התאוששתי ואף שגשגתי חברתית.
החלטתי ללמוד טיפול ובחרתי להתמקד באותו אירוע מכונן מהעבר. זאת כדי להבין איך אפשר לסייע בזמן אמת לילדים שנקלעים מסיבות שונות לאותו מצב מסוכן נפשית .
‏לשמחתי מצאתי מקום מיוחד במינו :מכללת ״תעצומות״.
לימודים מלאי השראה, שמכשירים כיצד להיות מטפל חברתי רגשי משפיע, עם כלים פרקטיים שנבחנו בזמן אמת בתוך המערכות החינוכיות.
בסיום ההכשרה התחלתי לעבוד בבתי ספר ומהר מאוד גיליתי, שכמו אז ,כך גם היום,המערכת לא ממש יודעת מה לעשות במקרה חרם ופועלת בצורה מאולתרת, שעשויה לעתים להחריף את המצב.
המשכתי לחקור את הנושא וגיליתי שאין כזה דבר נוהל חרם.
אין לבתי הספר את הידע ואת סדר הפעולות הנדרש. אין לבתי הספר ואין למערכת החינוך ומערכת בריאות הנפש בכלל!
‏יצרתי קשר עם מספר גורמים רלבנטיים: ראש המוסד ״תעצומות״, גברת אודליה יעקובי; וכן מנהלת השירות הפסיכולוגי במעלות, גברת אורנה וייס. וחלקתי איתן את מחשבותיי.
בהמשך, כל צוות( שפ״ח מעלות ו״תעצומות״) בנה נוהל חרם  בפני עצמו ואני זכיתי לקחת חלק בתהליך.

אני יכול להעיד שבזמן אמת, (אירוע חרם שאירע באחד מבתי הספר בהם אני פועל)השילוב בין שני הנהלים סייע לי רבות בניהול מותאם וחכם במעבר ממשבר חברתי ,למצב של התקרבות וגיבוש כיתתי.

המכתב שהשאיר אחריו הילד בן ה 11 איתם ז”ל שקפץ מחלון ביתו ביבנה.

‏